איך להצליח בתחום המשחק

בית / בלוג / איך להצליח בתחום המשחק

לא פעם יצא לי לחשוב ולהרהר עם החברים השחקנים שלי מהו סוד ההצלחה, מהי הנוסחה שאם פועלים לפיה בטוח מצליחים בתחום, מה יש לאותם יחידי סגולה שהצליחו ומה חסר לאלה שלא. שני אנשים מתקבלים ללמוד משחק – מי מהם יצליח לטפח קריירה מרשימה? והכי חשוב – למה? דטרמיניזם? מזל? או סתם היצמדות לאנשים הנכונים בתעשייה? בצבא שנים רצה הבדיחה: תקשור חמור לעץ ובעוד 15 שנה הוא יהפוך לרב סרן. סליחה מראש מכל אנשי הקבע הנהדרים, אבל מעשית זה נכון – אם אתה נשאר במערכת, עושה את מה שמצופה ממך לעשות בסוף תתוגמל, תתקדם וכו'. האם זה עובד ככה גם בתחום השואו ביזנס? האם כדאי להמשיך במירוץ כי בסוף זה תמיד קורה? חייב לקרות? בואו נעשה סדר.

לאחר בחינה של הרבה משתנים ומרכיבים פוטנציאליים, ויכוח פנימי קולני שלי עם עצמי הצלחתי לבודד שלושה מרכיבים שלדעתי חייבים להיכלל במנת הסופרסטאר שלנו: כישרון, מודעות ואופי.

כישרון

המיתוס הנפוץ ביותר הוא הימצאותו או היעדרו של כישרון כמנבא הבלעדי להצלחה בתחום. קשקוש מוחלט. הלוואי והכול היה כל כך פשוט וכל המוכשרים תמיד היו מצליחים, אבל המציאות מראה שזה לא עובד ככה. מה זה בכלל כישרון? נתחיל בזה שלא מלמדים כישרון בבית ספר למשחק. בום. קחו לכם רגע להתאושש ובואו נמשיך. את הכישרון, שהוא בעצמו מושג סובייקטיבי, חמקמק ולא ברור, כל אחד מביא מהבית. במילון אבן שושן המושג כישרון מוגדר כ"סגולה טבעית באדם המכשירה אותו באופן מיוחד למקצוע מסוים, לחשיבה, ללימוד וליצירה."

ומה בנוגע לכישרון המשחק? לא מצאתי הגדרה קצרה וקולעת. לדעתי זה תמהיל של כריזמה, אינטליגנציה רגשית גבוהה, יכולת להיות טבעי על הבמה, יכולת להתמסר ולהאמין לסיטואציה נתונה, איסטינקטים מחודדים, נוכחות בימתית מרשימה, ייחוד, ורסטיליות ועוד הרבה פרמטרים שעל כל אחד מהם אפשר להתווכח שעות אבל בסופו של דבר כולנו מבינים בצורה אינטואיטיבית למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "הוא מוכשר". נכון, יש מוכשר ויש מוכשר, לא כל "מוכשר" הוא הרוברט הכי דה נירו בקלמר, אבל כמה צריך להיות מוכשר? קצת מוכשר? הרבה מוכשר? פנומנלית מוכשר? ומי קובע?? הו, זאת בעצם השאלה החשובה ומסוכנת ביותר, גם לעתידו המקצועי של שחקן וגם לבריאותו הנפשית.

באודישנים לא בודקים כישרון אלא התאמה:

  • באודישנים לבתי ספר למשחק הדבר היחיד שנקבע הוא האם תלמדו או לא תלמדו במוסד הספציפי הזה ולא מהי רמת הכישרון שלכם.
  • באודישנים לתפקיד בתיאטרון מול במאי סופר מפורסם וחשוב הדבר היחיד שנקבע הוא האם אתם מתאימים בעיניו לבצע את התפקיד הספציפי. (לפעמים זה נופל על פרמטרים כל כך שיטחיים שאני מתבייש אפילו למנות אותם: היא נמוכה מדי, יש לו ידיים רזות מדי, יש לה רגליים גדולות מדי… הבנתם).
  • באודישנים לקולנוע הבחינה של התאמת השחקן לדמות (המאטצ' המושלם) היא עוד יותר קפדנית ושם זה יכול ליפול על צבע עיניים, גודל האף וצורת התנוך של האוזן. אז

מתי כן בודקים את הכישרון שלנו???

כל הזמן, אבל איש איש עם הערכתו יחיה, או במילים אחרות – שאף אחד לא יעז להגיד לכם אם אתם מוכשרים ועד כמה, אלא אם כן ביקשתם – זה כבר סיפור אחר ועיניינכם האישי. יותר מזה, ישנם הרבה אנשי מקצוע מנוסים וטובים ששנים עובדים בתחום ומבינים דבר או שניים במשחק, כישרונות וכו', הם יכולים לשער ולהעריך, אבל אפילו הם לא יכולים לנבא האם תצליחו או לא לבנות קריירה בתחום המשחק – ואם מישהו מהם מתיימר לעשות זאת אז הוא או שרלטן, או טיפש או יהיר. שלושת הטיפוסים האלה מסוכנים באותה מידה – תתרחקו מהם כמו מאש.

יחד עם זאת, אני מאמין שלא ניתן להיות שחקן אם לא ניחנתם כלל בדבר הזה שנקרא "כישרון". ייתכן ואני טועה, אבל לדעתי בראייה לטווח רחוק, יהיה קשה עד בלתי אפשרי לחפות כל הזמן על היעדרו של כישרון בתכסיסים כאלה או אחרים. אבל מי לעזאזל יוכל להגיד לכם אם אתם מוכשרים או לא??? והנה התשובה המפתיעה – אף אחד. ואין בזה צורך. עדיף להתמקד בדברים אחרים שעליהם כן אפשר להשפיע ואותם כן ניתן לשנות כמו רמת ההכשרה, רמת הידע והניסיון בתחום, רמת התרגול או במילים אחרות, גם אם הציון שלכם בכישרון הוא 100 עדיין כל הדברים הללו לא יזיקו, אז למה לא לגבות את עצמכם? נקסט.

מודעות עצמית

זה המרכיב הקשה והמבלבל ביותר בנוסחה מכיוון שהוא לא אינטואיטיבי כמו כישרון. אני טוען שרמת מודעות עצמית גבוהה מדי עלולה להוות מכשול להצלחה בתחום. השאלות כמו "האם אני מספיק מוכשר?", "האם אני מספיק ראוי?", "האם יום אחד אוכל להתקבל / להצליח / להרשים?" הן טבעיות לחלוטין וכל אחד שואל אותן, השאלה היא המינון: כמה מהזמן שלך אתה מקדיש להתקדמות במקצוע ולעשייה עצמה וכמה לאכילת הראש (שלך ושל אחרים). אם לפשט את העניין עוד יותר: תחפור בכיף, אך לא עמוק מדי כי בסוף בסוף לא תמצא תשובה, אלא רק עוד ועוד שאלות, ובתחום שלנו (להבדיל מלימודי דת למשל) "יותר מדי" זה אף פעם לא טוב.

אני לא אומר ששחקן צריך להיות טיפש חסר מחשבות ותהיות. חס וחלילה, אני האחרון שיגיד את זה. כאן אני טוען שמודעות יתר מהווה מחסום בהתקדמות, כי היא מסיתה את תשומת ליבו של שחקן מהעיקר לתפל: המרדף אחר שלמות, אחרי מאה אחוז פגיעה, אחרי "כן" בכל אודישן, עיבוד שגוי של סיבת הכישלון (לא קיבלתי את התפקיד כי אני לא מוכשר מספיק) מביאים את השחקן להתמקדות בעבר, בחוויית אי-הצלחה וליקוק פצעים ולא בחוויית עשייה, יצירה ואמונה בעתיד טוב יותר. קלישאה, נכון, אבל מי ירצה ללהק אותך אם אתה לא חושב שאתה ראוי להיות מלוהק?

נא לא להתבלבל עם חוסר ביטחון. בחוסר ביטחון אתה נמנע מלעשות כי אתה מפחד לעשות, כאן אתה כן עושה – אבל תמיד מרגיש שמה שאתה עושה לא מספיק טוב. אתה מאוד מודע לעצמך, לסביבה שלך, למה אומרים עליך, למה אומרים על אחרים, לאיך רצית שזה יהיה ואיך זה היה בפועל. גם כשאומרים לך שאתה סופר מוכשר אתה עוצר רגע וחושב "האם זה באמת נכון?". מחשבות, חפירות, פיענוח תחושות – כל זה נהדר עד שזה מתחיל לסרס ואז אתה הופך לשחקן ממורמר שכבר לא נהנה מהמקצוע ובמקצוע שלנו חייבים ליהנות כי אחרת זה  באמת לא שווה את זה.

טוב, אז ברור לכולנו שמודעות עצמית זה לא צבע עיניים וניתן "לתקן" ולסובב את המתג לכיוון הרצוי. איך? או בעזרת עבודה עצמית או בעזרת אנשים שלמדו שנים ארוכות פסיכולוגיה בדיוק בשביל זה. אני לא מבין גדול במיינדפולנס, במדיטציות למיניהן ובעוד אלף ואחת שיטות אחרות – אז שכל אחד יתנסה  וימצא מה שטוב ועובד לו. נגיד את זה ככה, אם לוקח לך יותר מכמה שעות להתאושש אחרי אודישן לא מוצלח, הצגה לא מוצלחת או מיום צילום שהכול בו התחרבש – כדאי לטפל בעניין הזה כמה שיותר מהר כי אחרת תהפוך לאומן מיוסר ולא מהסיבות הנכונות.

הקיצוניות השנייה היא חוסר מודעות עצמית מוחלט. אין בכלל בקרת מציאות, שימת לב לתחושות פנימיות ואין בכלל התחשבות בפידבקים מבחוץ, אלא רק דהירה ללא מעצורים אל הלא נודע. יכול להיות שמדובר באנשים הכי מאושרים ביקום שאני קצת מקנא בהם, אבל אני סבור שחייבת להיות מידה מסוימת של ביקורת עצמית כדי לשרוד, גם מעשית וגם מטפורית. במקרים ממש פתולוגיים מדובר באנשים שכל חייהם נלחמים כדי להצליח בתחום, לפעמים על חשבון יציבות כלכלית, חיי משפחה בריאים וחוויית הצלחה כלשהי, אבל אלה כמובן ממש קיצוניים. לאנשים בריאים שבינינו כן לא יזיק מדי פעם לעשות בדק בית וחשבון נפש וחשבון מציאות: כמה השקעתי, מה השגתי ולאן אני רוצה להגיע. במאי גדול אחד אמר פעם, שהדרך לדעת אם הצלחת או לא הצלחת במקצוע היא לבדוק את העובר ושב שלך. מודה שבישראל הקשר הוא לא אחד לאחד, אבל יש בזה משהו.

לסיכום, אני מאמין שכדי להצליח לשחקן צריכה להיות מודעות עצמית וסביבתית כלשהי שתספיק כדי להתריע לו שעליו לעשות להערכת מצב מחודשת. שחקן חייב לדעת להתאפס ולהשתנות. באופן מטפורי אפשר להגיד ששחקן צריך להיות כמו Waze: הגעת למבוי סתום – חשב מסלול מחדש. אין סיבה לטפח דמות רשת במשך שנים ולהשקיע בה את כל האנרגיה והכסף אם זה לא מתורגם להצלחה – תמשיכו הלאה, תמציאו משהו חדש. פיתחת רעיון לסדרה והיא לא התקבלה לשום מקום? לפח. תחשוב על רעיון חדש. מצליח מי שנופל ויודע לקום. וכולם נופלים, בלי יוצא מן הכלל, אבל לא כולם קמים – וזה הכי חשוב – לקום ולהמשיך ללכת. אין סיבה לדפוק את הראש בקיר, זה נחמד להיות עקשן אבל לפעמים (מודעות עצמית) צריך שאתה ועולם החיצון תיפגשו לפגישת עבודה בנוגע לקריירה שלך.

יחסי אנוש

אם בסעיף הקודם עסקנו בקשר של "אני" עם "אני" אז כאן נעסוק בקשר של "אני" וכל שאר ה"אניים" שאנחנו פוגשים בדרך. המרכיב האחרון, אך אולי החשוב ביותר, ואחד שהכי ניתן לעבוד עליו וחייבים לעבוד עליו אם דווקא בו אתם מרגישים חסך – זהו המרכיב של יחסי אנוש וקשרים בינאישיים. שחקן או שחקנית שיודעים לנהל קשרים מקצועיים (ואולי אפילו חבריים) עם עמיתיהם לתחום זוכים להצעות עבודה רבות, מתעדכנים ראשונים על פרוייקטים מעניינים וזוכים לאהדה ופרגון מהתעשייה, אנשים רוצים להיות בחברתם ומעדיפים אותם על אלה שנכוו מהם מניסיונות העבר. נשמע באנאלי וטריוויאלי. אולי. אבל "גדולים ודגולים" נפלו על הפרת כללים פשוטים של יחסי אנוש בסיסיים אלה. אין דבר גרוע יותר מתווית שנדבקת לשחקן כמו "טראבלמייקר", "חצוף", "חי בסרט", "לא נחמד", "עף על עצמו", "מאחר כרוני", "לא רציני", "זורק" וכו'. אם זה נכון – אז תרסנו את עצמכם כי אחרת לא תעבדו. כן, זה לא קל להשתלט על ה"אופי חרא" של עצמך אבל אין מנוס – חייבים.

אף מפיק לא רוצה לקבל על הסט שחקן בעייתי שכל הזמן צריך "לסעוד" אותו ולהחזיר אותו למצב עבודה, אף במאי תיאטרון לא רוצה שחקן-סכסכן ובלתי נשלט שמכניס דם רע ללהקה ויוצר תככים ומריבות. חזרות וסט זה זמן וזמן זה כסף. בתיאטרון וטלוויזיה תמיד אין זמן ואין כסף, אז אל תהיו אלה שגוזלים את שני המשאבים היקרים האלה מההפקה, כי בסוף הם יעשו חשבון פשוט של רווח והפסד ואתם תמצאו את עצמכם בחוץ כי "יש הרבה דגים בים". ובאמת יש. אם זה לא נכון, והתווית נדבקה אליכם בטעות, אז ראשית תפעלו מהר להחזיר לעצמכם את הכבוד האבוד ושנית תדאגו שזה לא יקרה שוב. אני רציני – יש הרבה שחקנים. לכל אחד יש מחליף. תדאגו שירצו לעבוד דווקא איתכם.

למען הסר ספק, אני לא אומר תהיו משהו שאתם לא או תשחקו דמות מסוימת של "חמודון" – לא ולא. תהיו אתם, אותנטיים ואמיתיים, גם ב-2020 בני אדם מעריכים יושר, כנות ואנשים של מילה ודעה. אני ממש לא ממליץ להיות צבועים כל היום ו"ללקק" למפיקים, במאים וכל בעלי הכוח – לא. ואם כן – תוודאו שאתם עושים את זה עד כדי כך טוב שלא שמים לב לצביעות (לצערי לא אכתוב על זה מאמר כי במישור הליקוקים נכשלתי אחרי כמה ניסיונות מביכים). פשוט תשתדלו להיות נחמדים, מקצועיים, תגיעו בזמן, תדעו את הטקסט ואל תתבכיינו – זה לא סקסי, תביאו רעיונות ותציעו אותם בעדינות (זכרו שגם לבמאי יש אגו), תגידו בוקר טוב, תתקלחו ותצחצחו שיניים. כן, זה גם חשוב ומוערך.

לסיכום - מרכיבים את המנה

שלושת המרכיבים האלה הם רצפים ולכל אחד מאיתנו יש ציון מסוים בכל פרמטר. זכרו, לא ניתן להגיע לשלמות, תמיד "נמעד" במישור כזה או אחר. למשל, אם קשה לכם באינטראקציות בינאישיות תדאגו שלא יהיו כלפיכם שום טענות מקצועיות. תדאגו "לפצות". אם הדחפור בראש עובד ללא הפסקה ומייצר עוד ועוד חרדות ושאלות קיומיות סטייל "מה הוא חושב עלי.. מה היא חושבת עלי… מה הוא אמר…". אז תורידו רגע רגל מהגז ותנסו להתעלם מרעשי רקע – תתמקדו בעשייה, ביצירה, תתמקדו בדבר שלשמו באתם למקצוע מלכתחילה. באתם לשחק, ליצור, ליהנות. אם שכחתם את זה לרגע – תשאלו את עצמכם שוב: למה פניתי לתחום הזה? מה רציתי? זה תמיד יאיר לכם את הדרך, גם אם זאת תהיה הדרך החוצה (זה לא בושה גם להפסיק לעסוק במקצוע, לא חתמתם על חוזה ואתם לא חייבים לאף אחד שום דבר).

והאחרון חביב – מה לעשות עם הכישרון. מאוד בעייתי לענות לעצמך בצורה אובייקטיבית על השאלה "מה הציון שלי במדד הכישרון". זה כמעט בלתי אפשרי. לכן תגבו את היעדר הכישרון בידע – לכל מקרה. פשוט תצאו מנקודת הנחה שאתם עוד לא יודעים הכול, שיש לכם עוד מה ללמוד, תעשו סדנאות, תבקרו בכיתות אומן – תתפתחו! בלרינה שרוקדת מתאמנת כל יום, שחקנים לפעמים חושבים שבשלוש שנים זה נגמר. זה לא נכון. זה לא נגמר אף פעם. תמיד יצוץ עוד חכמולוג שיכתוב איזה מאמר של כמה עמודים. אולי שווה קריאה. בהצלחה!

להשאיר תגובה:

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.