דניאל סטיופין

אני זוכר את עצמי על הבמה מגיל חמש. ההצגה הראשונה שלי הייתה מול ההורים, בבית, עם קוליסה מאולתרת ומחזה שרקמתי בעצמי מכל מיני אגדות שהקריאו לי לפני השינה. לא הבנתי מה אני עושה, לא ידעתי איך משחקים, אבל רציתי לשחק – אני ממש זוכר את תחושת הרעב הזאת שהייתה בי להופיע מול קהל. בגיל עשר יצאתי לסיבוב ההופעות הראשון שלי, בגן הילדים הסמוך. שיחקתי את הצגת היחיד שאותה גם ביימתי – "החייט האמיץ" של האחים גרים. הילדים אהבו, הגננות התפעלו ואפילו קיבלתי על זה כמה גרושים – אז אפשר להגיד שזאת הייתה ההופעה המקצועית הראשונה שלי. שנה אחר כך כבר עמדתי על הבמה של הגדולים, בתיאטרון הרפרטוארי המקומי, באופרטה של יוהן שטראוס "הברון הצועני". שיחקתי ילד צועני, היו לי כמה רפליקות והשתחוויה מפוארת. אני די בטוח שזה היה השיא שלי בעולם האופרטות. ואולי טוב שכך.

עליתי לארץ בגיל שלוש עשרה, למדתי, התבגרתי, שירתי וכשהגיע הזמן לבחור במה ארצה לעסוק "כשאהיה גדול", החלטתי שאני רוצה להפוך את החלום שלי למקצוע – החלטתי שאני רוצה להיות שחקן. התקבלתי לבית צבי ולמדתי משחק שלוש שנים. שלוש שנים מאתגרות, מבלבלות, לפעמים מתסכלות, אבל אלה היו השנים המשמעותיות בשבילי כשחקן, שם למדתי את הבסיס, שם הבנתי שלהיות שחקן זה לא רק כישרון, כי את זה אי אפשר ללמד, להיות שחקן זה גם טכניקה, ידע, ניסיון ו… המון מזל. סיימתי ב-2011, בדיוק בשיא של המחאה החברתית והאוהלים בשדרות רוטשילד. צחקתי שאני את האוהל שלי אקים מול תיאטרון "גשר" כי זה היה החלום הגדול והוא התגשם. חמש שנים מטורפות ביליתי בתיאטרון הזה וזה היה בית הספר השני שלי. המפגש עם יבגני אריה, שהוא ללא ספק אחד הבמאים הגדולים בישראל ואפילו בעולם, נתן לי המון: הייתי צמוד אליו בכל הפקה שביים (גם כשחקן וגם כעוזר במאי) בהמון שעות של חזרות, המון רגעי בריאה של רעיונות נפלאים שנוכחתי לראותם מתממשים על הבמה. זכיתי לקחת חלק בהפקות כמו "הדיבוק", "מסעות אודיסאוס", "טרוריזם", "הנפש הטובה מסצ'ואן", "ספר דוד המלך" ועוד.

יצא לי לשחק גם בפסטיבל להצגות יחיד "תיאטרונטו" בהצגה שאותה עיבדתי על פי ספרו של יורם קניון "העיטים" בבימויו של סלבה מלצב. שיחקתי בתיאטרון מלנקי, הסימטה, תמונע ובכל מקום שיכולתי לעלות לבמה ולפגוש קהל.

ואז הגיע התפקיד הראשון בטלוויזיה בסדרה "קופה ראשית". תפקיד גדול, מאתגר, עם פרטנרים מהשורה הראשונה, שהפכו למשפחתי השנייה ואני מקווה להמשיך ליהנות מהפרויקט הזה לעוד הרבה שנים ועונות.

השנה, אחרי הרבה התלבטויות, ספקות ולבטים, החלטתי שאני מוכן, שבוער בי להכיר אתכם, האנשים שגם בהם בוערת התשוקה לשחק. אני רוצה לפגוש אתכם בחדר החזרות ושנצא יחד למסע מופלא. איך אמר ההוא, שייקספיר שמו… "כל העולם במה וכולנו שחקנים…"? בואו נעז לבדוק את זה ביחד!